לקראת הרטרוספקטיבה של סרטיו מספר אשר טללים על תפקיד הקולנוע בחייו.

הקולנוע הוא הידיד הקרוב והאינטימי שלי שאוחז בידי לאורך מסע החיים שלי ומסייע לי להתבונן בהם, לנסות להבין אותם ולהתמודד איתם בעזרת הקולות והתמונות. תמיד האמנתי וקיוויתי שדרך האישי אגע באוניברסלי. הרגשתי תמיד שהמסע הפרטי שלי - כילד שנולד בטנגיר, עיר בינלאומית בצפון מרוקו, גלה משם לספרד, עלה לארץ בגיל עשר וחצי, התחנך בבני ברק, שרת בגולני, איבד חברים רבים בקרבות ברמת הגולן ובחרמון ואת אחיו, שלום קרלוס, בחווה הסינית - עובר בשבילים רבים שבהם עוברים מסעותיהם של רבים בחברה הישראלית. קשה לי להאמין שהייתי מסוגל לשרוד את מסע החיים שלי ללא הרפלקציה של המסע הקולנועי שלי. בהזדמנות הזאת, כשאני מתבונן בסרטים שלי, שחלק מהם עומדים להיות מוקרנים ברטרוספקטיבה, הם נראים לי כסרט אחד ארוך המחולק לפרקים רבים, תחנות רבות לאורך מסע חיי. ואכן רוב הסרטים מחולקים לקבוצות ולטרילוגות אחדות כמו ששת הסרטים שמתמודדים במשך 25 שנה עם הטראומה של מלחמת יום כיפור, ‘טרילוגית הבית - ‘אל תגעו לי בשואה (פרס האקדמיה הישראלית 1994, פסטיבל ברלין 1995), ‘גלות(פסטיבל ברלין 2003) ושהפרק האחרון שלה ‘ללא בית (2010) פותח את הרטרוספקטיבה בהקרנת בכורה עולמית, ‘טרילוגית הרוק וההתבגרות ‘כל האנשים הבודדים  עם החברים של נטשה, אלברט עמר ואהוד בנאי (פרס וולגין 1990), ‘טרילוגית הנווד האחרון, עשרת הסרטים של ‘עם וצליליו שאחד מהם ‘צלילים מחפשים בית (1999) יוקרן רטרוספקטיבה, 14 הסרטים של ‘מפגשים במדבר שלא יוקרנו הפעם ועוד. בשבילי תהליך העשייה עצמו של הסרט לא פחות חשוב מהתוצאה, כך אני משתדל שגם חווית הצופה לאורך תהליך הצפייה בסרט תהיה לא פחות חשובה מהמסר עצמו. כאדם שהושפע עמוקות מתורתו של פרויד כיוונתי שסרטים שלי כמו ‘אל  תגעו לי בשואה, ‘התמונה החסרה, ‘גלות ועוד רבים אחרים יעבדו בכמעין פסיכואנאליזה, לי ודרכי לצופים שלי. סופר לי שהלומי קרב למשל ראו שוב ושוב את ,התמונה החסרה כחלק מתהליך התראפויטי שלהם. מקום יקר בלבי שמור לסוג אחר של סרטים שביימתי במקביל לעשיה הרצינית שלי - קלטות הילדים ובמיוחד קלטות ‘דיג דיג דוג שהפכו פופולריות כל כך, לחלק אינטגרלי של הילדות הישראלית, ילדות שאני אישית לא חוויתי בישראל.

ברטרוספקטיבה יוקרנו גם סרטים אחרים כמו ‘החלום של אמא (מועמד סופי, הוליווד 1999), ויום ביומן אישי שבו אני מנסה לעיין ביום אחד מדפי יומנו הקולנועי של דוד פרלוב זל, שאתו היו לי יחסים מיוחדים ושממנו הושפעתי. פרלוב תמיד טען שהסרטים שלי ‘זה הכיף שלי (1973) וירושלים 24.4.74 - שקטעים ממנו ביקש להכליל בפרק הראשון של יומנו - פתרו לו את הבעייה איך להתחיל לכתוב קולנועית את היומן שתכנן ורצה לצלם. ביקשתי להקרין גם את ‘טרמפיסטים (1998). דודו טופז כתב את התסריט ויוהנה פרנר זל חשבה שהתסריט הוא מצוין ושיכול להיות מעניין לשדך אותי לדודו בהיותנו שונים כל כך. מיד לאחר הקריאה הראשונה חשבתי שאכן יוהנה צדקה. דרך מסע בזמן אמת של ארבע דמויות במכונית מחיפה לתל אביב מתוארת בהומור החברה הישראלית בתקופה שלפני האינתיפדה השנייה עם המתח והחרדה שאיפיינו אותה. גיליתי דודו טופז מוכשר, רציני, רגיש בדרכו ועם רבדים שונים מהדמות שניבטה מהמסך. שיתוף הפעולה היה מפרה ומרתק. הסרט בנוי כסרט בתוך סרט ואפילו ביקשתי מדודו שיופיע, למרות רצונו, בהופעת אורח כבמאי. תענוג מיוחד היה לשמוע את הקהל מתמוגג בהקרנות בירושלים, פילדלפיה, לונדון, ניו יורק ובמקומות נוספים שבהם ‘טרמפיסטים הוקרן. חשבתי שלמרות הארועים האחרונים של חייו חשוב גם לתת הוקרה לדודו טופז זל בימים אלו.     

סרטי הטראומה של מלחמת יום כיפור על הסרט הראשון - ‘מלחמת יום הכיפורים (1974) - התחלתי לעבוד ב־1973, מיד לכשחזרתי מהקרבות ברמת הגולן. אחי, שלום קרלוס, היה נעדר והצבא לא ידע למסור שום פרט על מקום הימצאותו. ישבתי במרתפי הטלויזיה הישראלית ימים ולילות וצפיתי בכל מאות גלגלי סרטי הצילום ב-16 ממ (לא היה אז וידיאו) שהגיעו מהחזית במשך כל ימי המלחמה ושהמשיכו להגיע בעודי מחפש. לבסוף מצאתי צילום שלו מתארגן ליציאה לקרב ולעליה לטנק לפני צליחת תעלת סואץ, לקרב שממנו לא חזר. הסרט השני - ‘ירושלים 24.4.74 (1976) - מתאר את חרדת הקיום של הימים שלאחר המלחמה דרך קורותיה של אלמנה צעירה, מגולמת עי אשתי דאז, שאיבדה את בעלה במלחמה ושבנה, מגולם עי בני תום, נולד ביום הזכרון הראשון שלאחר מלחמת יום כיפור. בסרט השלישי - ‘עמק הבכא (1980) - ניסיתי לתאר את הקרבות הנוראים ברמת הגולן דרך חוויתו של החייל הפשוט, לא הגנרל, כפי שחוויתי אותם בעצמי, בעזרת הכתבות הנפלאות של חיים גיל זל. הסרט הרביעי - ‘הקרב על החרמון (1987) - רוב הלוחמים הנועזים שהכרתי שלחמו בחרמון לא העזו לחזור לשם, לפעמים אף לא להתבונן לכוונו. למרות הצלחותיהם בחיים האזרחיים, מעולם הם לא היו מסוגלים להתמודד עם הזכרון הקשה של הקרבות הנוראים בהר ב-1973.  הסרט הוא נסיון שלי ושלהם לעלות לחרמון בפעם הראשונה, כדי להעז ולעמוד אל מול הזכרונות, 14 שנה אחרי המלחמה. הסרט החמישי - ‘התמונה החסרה (1988) הוא מסע סוחף אל הנפש הסתורה של הלומי הקרב דרך התעקשותו של חברי יואל שרון, במאי נכה מלחמת יום כיפור, שמתכנן לחזור לקרב הנורא באיסמעליה, לרגע המדויק של אותו לילה שבו איבד את 11 חייליו, באמצעות הסרט העלילתי אותו הוא מביים. גיבור הסרט, מיכה, הוא צלם. מיכה הוא האלטר אגו של יואל ויואל הוא האלטר אגו שלי.

הסרט השישי והאחרון הוא ‘בין חרוב לזית (1998) - מסע אישי אל הבית שבניתי במו ידי בכליל - הכפר בגליל שייסדנו מספר חברים בני דור מלחמת יום כיפור - בניסיון להתרחק, להתנתק ולהתבודד עד כמה שאפשר מהיאוש וחוסר התקווה של הימים שלאחר המלחמה.

טרילוגית הרוק וההתבגרות ‘כל האנשים הבודדים (פרס וולגין 1990) הסרט הראשון - ‘חברים ללא חברים או ייסורי ילדות (1989) - קשייו הראשונים של הילד הצעיר שמהגר לארץ חדשה, כפי שאני זוכר אותם, מבוטאים בצורה מדויקת בצריחות של ארקדי דוכין בשיריו הראשונים. הסרט הזה הביא לתודעת הקהל הרחב את הקשר האותנטי שבין הילדות הלעיתים מזעזעת של כל אחד מארבעת ‘החברים של נטשה למוסיקה הסוחפת שלהם. הסרט מצולם בצבעים כחולים וקרים ומתאר את הצורך וההכרח למודעות ולביטוי של הקדרות של הפסיעות הראשונות בעולם זר על מנת להתחיל ולהיות מעורבים בו, על מנת לעבור לשלב הבא בהתבגרות. סרט זה אכן הוביל את החברים של נטשה לתקליטורם השני ‘שינויים בהרגלי הצריחה. הסרט השני - ‘שקוף או קשיי התבגרות (1989) - השקופים הם כל אותם האגשים, מזרחים או רוסים מבוגרים, שהחברה לא רואה אותם אלא דרכם. הסרט מתאר בצבעים חמים את עולמו של אלברט עמר שמתבודד במזבלות שבהם שיחק בילדותו וששיריו המרגשים מביאים את הקולות של אותם רבים שלא מתערבים בחברה ומסתגרים בשתיקתם. כדרכם של מתגברים רק היחד והחום ההדדי עוזר להם לשרוד. הסרט השלישי - ‘קרוב או גיל התבונה (1990) - מסע אל הגליל ואל עולמו ושיריו של אהוד בנאי - שנולד באותו יום כמוני ויש טוענים שדומה לי בחזותו - מתאר את השלב האחרון והעיקרי של ההבגרות, אל המקום שבו אפשר להתבונן בחמלה ובאהבה אל קשיי העבר ולגלות את העושר והחכמה שיכולים לבנות את העתיד.

טרילוגית הבית הסרט הראשון - ‘אל תגעו לי בשואה (פרס האקדמיה הישראלית 1994) - מסע בלתי מתפשר ופרובוקטיבי של שלש שנים בארץ ובעולם אל נבכי נפשם של שחקני תאטרון עכו בהצגתם ‘ארבייט מאכט פריי ודרכם אל הטראומה של השואה לא כזכרון אלא כמציאות יום יומית של כל ישראלי. דרך דודי מעיין, הבמאי של ההצגה שהוא ממוצא מרוקאי, אני מגיע אל הבית שבו נולדתי בטנגיר. הסרט מתמודד ללא פשרות עם מרכזיותה של השואה בחיינו האישיים ובהגדרתנו את ישראל כבית שלנו. השואה לא שייכת רק לאשכנזים אלא לכולנו, אפילו לערבים. כולנו דור שני או שלישי. הסרט השני - ‘גלות (פסטיבל ברלין 2003) - כתוצאה מהתקבלותה של רונית אשתי ללימודי הדוקטורט שלה בלונדון מצאתי את עצמי במפתיע חי שם. כבמאי שעוסק בישראליות סובבתי את המצלמה אל וישראל שלי בלונדון, אל הבית שלי, אל המשפחה שלי ואל החברים החדשים שלנו שם. המפגשים מובילים למסע למחוזות ילדותי במרוקו ולפרקים בעברה של רונית בקראקוב ובעיירה ליזנסק שבפולין, שם הטיף הרבי אלימלך, מאבות אבותיה, להכרח של כל אדם ‘לעשות גלות. הסרט נוגע בלב ליבו של הקונפליקט הישראלי/פלסטיני וגם מתריס כנגד נסיונותיה של הציונות לנדות את הגלות מתוכנו. הסרט השלישי - ‘ללא בית (סרט הפתיחה של הרטרוספקטיבה, פברואר 2010) - מיד לכשהגעתי לירושלים בעקבות לימודי בבצלאל ניסיתי להפוך את ירושלים לביתי. הנסיון כשל. העיר השתנתה כל כך מאז. ‘ללא בית הוא התבוננות בעיר דרך עיניהם של אלו המתעקשים להישאר בה. בהשראת שירתם של יהודה עמיחי וט. ס. אליוט הסרט נע בחופשיות בין הפואטי לפוליטי, בין העכשוי להיסטורי, בין האישי לאוניברסלי ותוהה על הקשר בין הכמיהה לבית, מיסודותיה של הציונות, למצב הפיזי והנפשי של הללא בית.  

הרטרוספקטיבה לאשר טללים נעשתה בעזרתם האדיבה של ארכיון הטלוויזיה הישראלית - ערוץ 1, טלעד, אביב גלעדי, שידורי קשת.